סטורי-טלינג, סאונד וספסל.

אין לי בית בירושלים. מכרתי את הבית בחטף, כמעט כדי להפטר ממנו, אחרי מות הורי.

מה שיש לי זה ספסל וזיכרונות. את הספסל הציבה אמי אחרי מות אבי, בגן בלומפילד, מעל משכנות שאננים, מקום בו נהגו שניהם לטייל יום יום, שלובי זרוע. הספסל ניצב על מרפסת אבן, מעליו ענפיהם של שני עצי זית משלבים ידיים, כמו הורי...

כשאמי נפטרה, צירפתי אותה לנוסח בו בחרה היא וחרטתי אותו באבן מצבה הקבועה על רצפת האבן הירושלמית: 

"פינת ישיבה לזכר צילי ושלמה יואלי אוהבי ירושלים ובמיוחד גן זה".

איך נפל לידי הנדל"ן הכי טוב בעיר, הצופה אל חומות העיר העתיקה והר ציון, ספסל אהבה המשמש את בני העיר המאוחדת ביום ובלילה, ספסל שלא מבדיל בין יהודים וערבים, דתיים וחילונים, סטרייטים והומואים-  זה סיפור בפני עצמו. בעצם הרבה סיפורים, אותם אספר למי שיבוא לספסל במהלך הפסטיבל. הספסל יהיה האין-בית (HOMELESS), קצת כמוני כיום, בירושלים.

הסיפורים האישיים ביותר הם בדרך-כלל גם סיפורי המקום, הזמן והמרחב. החיבור נעשה דרך המיתוסים המהדהדים בממדים השונים

של הסיפור: מיתוסים משפחתיים, לאומיים ואוניברסאליים. הסיפורים של הספסל מתייחסים למיקומו- מעל גיא בן הינום, מקום הקרבת קרבנות האדם, התופת המיתולוגי, ומול הר ציון שזכור לי מילדותי כמקומו של מרתף השואה (מרתף? על ההר?), אתר הזיכרון לתופת ההיסטורי, שגם לו היו ממדים מיתיים (שם ראיתי, לראשונה כילדה, סבונים משומן יהודים). שם, על הר ציון, היה גם קבר דוד, עטוף פרוכת קטיפה אדומה, מוצף בריחות של מוות ושעווה מותכת עם זיעה של זקנים דחוסים וממלמלים.

מהבית שלנו בגן רחביה, זה שמכרתי, אפשר היה לראות פעם את הר ציון. כשהיינו עולים על ההר, ראינו על גגות כנסיית הדורמיציון, ממש בצמוד למרתף השואה, את הלגיונרים הירדנים מפטרלים חמושים ושותקים.

הם נכנסו לחלומות, הם היו הביטוי המובהק ביותר של המילה "גבול" שכיכבה בשירים ובטקסים. עם קצת חוסר זהירות, אפשר היה ליפול מהצד השני של הגבול, של החומה הגבוהה שהפרידה באופן שביר כל-כך כנראה, ועם כל המסיביות שלה, בין ה"כאן" ל"שם".

אני יושבת על הספסל. מארחת אנשים בגן העדן הארצי שלי,

מול הר ציון.

​

יצירתה של נעמי יואלי

מוסיקה: יוסי מר חיים

מלווה אמנותית: דפנה קרון

הוצג בבכורה בפסטיבל בבית, עונת התרבות, יולי 2013

 הפקה: נעמי יואלי, עונת התרבות 

​